תמר גולד

איך נראה מופע שלי

אני לא עולה על במה. אני מביאה כיסא למרכז החדר, מבקשת לכבות את אור התקרה ולהשאיר מנורה אחת בצד, ומתחילה במרחק שבו אפשר לשמוע נשימה. זה נשמע פשוט, וזה בדיוק העניין: לאפ דאנס עובד רק כשאין מרחק, ולא עובד בכלל כשיש במה.

המופע נפתח לאט. שלוש-ארבע דקות אני עוד לבושה לגמרי, ורק זזה סביב הכיסא. אחר כך אני לוקחת ידיים ומכוונת אותן — זה חלק מהמופע ולא הזמנה לאלתר. אני מובילה את הערב כך שבסוף אף אחד לא זוכר באיזה רגע ירדה החולצה, וזה המחמאה הכי טובה שקיבלתי.

אני עובדת עם שמפניה, משי ואור נמוך. בלי מוזיקה רועשת, בלי צעקות ובלי «עכשיו כולם מוחאים כפיים». אם חיפשתם מופע שמרעיד את הבניין — אני לא זאת, ואגיד את זה מראש במקום לאכזב אתכם בערב עצמו.

למי אני הכי מתאימה

מסיבת רווקים שקטה, ארבעה עד שמונה אנשים, כזאת שבה החתן מתבייש והחברים דווקא מנסים לא ללחוץ עליו. שם אני עובדת הכי טוב, כי אני לא מביכה אותו מול כולם.

יום הולדת בדירה, במיוחד כשהחוגגים כבר לא בני עשרים. אפטרפארטי אחרי מסעדה. ערב זוגי, שבו בת הזוג נוכחת ורוצה שיהיה יפה ולא גס.

למה אני פחות מתאימה: חבורה של חמישה עשר אנשים שכבר שתו. שם צריך מישהי אחרת, ואני אגיד לכם את זה בהודעה.

איפה זה עובד הכי טוב

דירה רגילה מספיקה לגמרי. צריך כיסא בלי ידיות ושני מטר פנויים, וזה הכל. בסלון קטן המופע שלי נראה בדיוק כמו שצריך, בזמן שמופע רועש היה נראה שם מוגזם.

הכי הרבה אני עובדת בלב תל אביב, בפלורנטין ובנווה צדק, וגם בחדרי מלון — שם התאורה כבר נכונה בלי שאצטרך לבקש. מגיעה גם לרמת גן, חולון ובת ים.

מה אני לא עושה

לא נוגעים בי בלי שהזמנתי. בלאפ דאנס יש רגעים שאני לוקחת ידיים בעצמי, ואלה הרגעים היחידים. לא מצלמים בזמן המופע. ואם חוצים גבול, אני עוצרת — זה קרה לי פעמיים בשש שנים, ושתי הפעמים היו אחרי שהחתן שתה יותר מדי.

והדבר החשוב: המופע נגמר כשהוא נגמר. אין המשך ואין «אחרי». זה לא ניסוח מנומס אלא בדיוק מה שזה אומר, ואפשר לקרוא על זה עוד בעמוד אודות.

איך הגעתי לזה

למדתי מחול מודרני שבע שנים ואז הבנתי שאני לא רוצה במה. במה זה שלושה מטר מהאדם הראשון, ובשלושה מטר אי אפשר לראות פנים. התחלתי לעבוד בברים פרטיים, שם הכל קורה במרחק חצי מטר, ותוך חודש הבנתי שזה מה שאני מחפשת.

לאפ דאנס למדתי אצל רקדנית שעבדה שתים עשרה שנה במונטריאול. הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה שלאפ טוב זה לא מה שאת עושה, אלא כמה זמן את לא עושה כלום. לקח לי שנה להבין את המשפט הזה.

אני עובדת שש שנים, מתוכן ארבע כאן. את מספר הערבים אני לא סופרת, אבל אני זוכרת כמעט כל דירה שבה עבדתי — זה מקצוע שבו אתה נכנס לבית של אנשים, וזה נשאר בראש.

מה אני מביאה ומה צריך מכם

אני מגיעה עם המוזיקה שלי — פלייליסט של ארבעים דקות שבניתי בעצמי, downtempo וסול. עם התחפושת שבחרתם, עם נעליים להחלפה ועם מגבת קטנה. זה כל התיק.

ממכם צריך שלושה דברים: כיסא בלי ידיות, מנורה צדדית במקום אור תקרה, ורמקול או מערכת עם בלוטות׳. מהטלפון זה עובד רק בחדר קטן מאוד, ובכל מקרה זה מוריד חצי מהאפקט.

ודבר רביעי שאף אחד לא חושב עליו: מישהו אחד שיודע את התוכנית ופותח לי את הדלת. כשאני עומדת בחוץ ומחפשת מי מהחבר׳ה עונה לטלפון, הערב מתחיל לא נכון.

טעויות שאנשים עושים כשמזמינים אותי

משאירים אור תקרה. הכי נפוץ, והכי קל לתקן. אור לבן חזק הופך כל מופע לחדר מלון בצהריים.

מושיבים את החתן עם הגב לקיר ואת החברים מאחוריו. אז הוא לא רואה אותם, הם לא רואים אותו, וכל הבדיחה נעלמת. כיסא במרכז, כולם סביב.

נותנים לו לשתות שעתיים לפני. אני מגיעה, והוא כבר לא ממש כאן. אין מה לעשות עם זה, ואת הערב שארגנתם אתם מבזבזים בעצמכם.

לא אומרים לי שיש בת זוג בחדר. אני עובדת אחרת כשיש, ולטובה. פשוט תגידו לי מראש ואני אתאים את המופע.

מה אני שואלת אתכם לפני שאני מאשרת

אני לא מאשרת הזמנה על סמך שעה וכתובת בלבד. יש ארבע שאלות שאני שואלת תמיד, ומהתשובות תלוי אם הערב יצא טוב או בינוני.

כמה אתם וכמה מהם שתו. לא כדי לשפוט — כדי לדעת איזה מופע לבנות. לחדר של חמישה אנשים פיכחים ולחדר של עשרה אחרי ארבע שעות אני מגיעה עם שתי תוכניות שונות לגמרי.

מי איש הכבוד ומה הוא יודע. אם זו הפתעה מלאה, אני נכנסת אחרת: בשקט, בלי הכרזה, ולוקחת שלושים שניות עד שהוא מבין. אם הוא יודע מראש, הכניסה הזאת מיותרת.

יש נשים בחדר. משנה הרבה. אני עובדת אחרת, פונה לשניים ולא לאחד, ומורידה את כל מה שעלול להיראות מזלזל.

איך נראה החדר. שתי מילים מספיקות — «סלון קטן» או «לופט גדול». מזה תלוי אם אני מביאה נעליים גבוהות או נמוכות, וזה נשמע כמו פרט קטן עד שרואים את ההבדל.

מי שעונה על ארבע השאלות האלה בהודעה אחת מקבל ממני תשובה סופית תוך דקות, כולל מחיר ושעת הגעה מדויקת.

מה קורה מרגע שסיכמנו ועד שאני בדלת

אחרי שסגרנו שעה ומחיר, אתם מקבלים ממני הודעה אחת עם שלוש שורות: השעה המדויקת, מה להכין בחדר ומספר שאפשר לכתוב אליו אם משהו משתנה. זהו, אין טפסים ואין אישורים.

ביום עצמו אני כותבת כשאני יוצאת. בדרך כלל זה עשרים עד ארבעים דקות לפני, תלוי מאיפה אני מגיעה ומה קורה באיילון. אם נתקעתי — אתם יודעים מיד ומקבלים שעה חדשה, לא «עוד קצת».

כשאני מגיעה אני כותבת «אני למטה» ולא מצלצלת בפעמון, כי בחצי מהמקרים זו הפתעה ופעמון הורס אותה. מישהו יורד או פותח, ואני עולה לבושה כמו כל אורחת אחרת. השכנים לא רואים כלום, וזה חשוב לי לא פחות מאשר לכם.

בתוך הבית אני מבקשת שתי דקות בחדר צדדי, מחליפה, ומשם המופע מתחיל. אחרי הסיום אני מתלבשת, מקבלת את התשלום ויוצאת בלי למשוך זמן. הערב נשאר שלכם.

איך להזמין אותי

שולחים הודעה עם שם שלי, שעה, כתובת ומספר אורחים. אני עובדת במחירון הרגיל, בלי תוספות ובלי מקדמה, ומשלמים במזומן בסוף הערב.

אם רוצים דווקא אותי בחמישי או בשישי — כדאי יום מראש. אם אני תפוסה, יש מי שעובדת קרוב לסגנון שלי: שירה ליאון עושה משהו איטי ואלגנטי, ודינה קליין רטרו ורך. את כולן אפשר לראות בגלריה.

אם אתם מתלבטים ביני לבין מישהי אחרת — כתבו לי מה מתוכנן ואני אגיד לכם בכנות אם אני הבחירה הנכונה. קרה לי לא פעם לשלוח אנשים לרקדנית אחרת אצלנו כי הבנתי שהערב שלהם צריך משהו אחר, ואף אחד מהם לא התלונן על זה אחר כך. עדיף לי ערב אחד פחות מאשר ערב שבו כולם מרגישים שזה לא זה.