הילה מזרחי

מה זה אתנו אצלי

ריקוד בטן ותנועה מזרחית שהותאמו לפורמט של מופע פרטי. זה הסגנון שהתחלתי ממנו לפני שנכנסתי לתחום, ולכן הוא לא תוספת אלא הבסיס.

אצלי הכול קורה בין הצוואר לירכיים, כשכפות הרגליים כמעט נטועות במקום. שריר אחד נכנס לעבודה והשאר שקטים — בטן לבד, צלעות לבד — ומי שמנסה לחקות את זה מול המראה מבין תוך שנייה כמה שנים זה לוקח. רצפה אני צורכת פחות מכולן.

הצליל: הדבר היחיד בקטלוג שלא יוצא מרמקול

אני עובדת עם סגאט — זוגות צלצולי אצבע ממתכת — ומנגנת עליהם תוך כדי ריקוד, בקצב שלי, מעל המוזיקה.

זה משנה את החדר יותר ממה שנשמע. הצליל קרוב, חד ומדויק, והוא מושך את העין לידיים בדיוק כשצריך. יש לזה גם צד מעשי: אם הרמקול שלכם חלש, אצלי זה מפריע פחות מבכל סגנון אחר, כי חלק מהקצב מגיע מהחדר עצמו.

לצד הסגאט יש חגורת מטבעות, והיא שכבה שנייה של צליל — כל תנועת ירכיים נשמעת. ככל שהתנועה גדלה הצליל גדל איתה, כך שאני יכולה «להגביר» את עצמי בלי לגעת ברמקול. טריק שאין לאף אחת אחרת בקטלוג.

מה שאני צריכה זה לא רצפה אלא תקרה

הבד שלי נפתח לרוחב של שלושה מטר וחצי ועובר מעל הראש. תקרה של שני מטר ארבעים עוד עובדת בדוחק, נברשת נמוכה באמצע הסלון לא עובדת, ומאוורר תקרה מסיים את החלק הזה מיד.

הבקשה שלי מתמצה בריבוע פנוי של מטר וחצי ובאוויר נקי מעליו. נברשת באמצע הסלון? מזיזים את הריקוד הצידה. אין לאן להזיז? הבד נשאר בתיק ויוצאות שתי מניפות משי. רק כתבו לי את זה בהודעה, לא כשאני כבר עומדת אצלכם בסלון.

ועוד הפתעה קטנה: העקבים נשארים בבית. אני עובדת יחפה, ודווקא שטיח בסלון — הסיוט של כל השאר כאן — הוא בשבילי יתרון. הדבר היחיד שאבקש לכסות הוא אריח קר בחורף.

מוזיקה: אל תשלחו לי פלייליסט

זו הבקשה היחידה שלי שנשמעת מוזרה, אז הנה ההסבר.

מוזיקה ערבית חיה על חילופי מקצב שאין לפופ, ואני בונה את הנומר בדיוק על החילופים האלה. פלייליסט מבחוץ מושך לנומר את השדרה.

רוצים כיוון? תגידו «מצרי ישן», «מודרני» או «שיהיה הרבה דרבוקה» — עם זה אני עובדת. שיר מוכר אחד אני שוזרת פנימה; יותר מזה כבר לא נומר אלא דיסקוטק.

מה אני לובשת

התלבושת היא בדלה: חזייה מעוטרת, חגורת מטבעות על הירכיים וחצאית ארוכה עם שסע. לצידה בד משי, לפעמים שתי מניפות משי ארוכות, ותכשיט ראש.

הכול שלי ואין מה לארגן מצידכם. מה שכן — בגלל התכשיטים והמטבעות אני צריכה חדר עם דלת להתארגן, ולא פינה מאחורי וילון. ההתארגנות לוקחת כרבע שעה.

ואין אצלי דמות ואין תחפושת. זה ההבדל בין מה שאני עושה לבין קוספליי, וכדאי לדעת אותו לפני שמזמינים.

מה קורה כשאין מקום לבד

זה החלק שהכי הרבה פעמים דורש התאמה, ואני מעדיפה לסגור אותו בהודעה ולא בדלת.

תקרה נמוכה, נברשת או מאוורר מוציאים את הבד הגדול מהתיק עוד לפני שנפתח. הנומר לא נופל מזה: הפתיחה פשוט נבנית על שתי מניפות במקום על מפרש של שלושה וחצי מטר, וכל מה שאחריה נשאר בדיוק כמו שהוא.

ואם החדר ממש צר, אני מוותרת גם על המניפות ועובדת רק על בידוד ועל סגאט. זה עדיין עובד, פשוט אחרת — ולכן שווה שתכתבו לי מראש מה יש מעל הראש.

למי זה עובד

זה הסגנון שקהל מעורב מקבל הכי טוב, כי הוא מוכר. הרבה אנשים ראו ריקוד בטן בחתונה או בחפלה, ולכן נכנסים אליו בלי המחסום שיש מול סגנון שרואים בפעם הראשונה.

מצוין ליום הולדת עם חבורה מעורבת, לערב לזוגות, ולאירוח אורחים מחו״ל. פחות מתאים למסיבה רועשת שכבר בשיא — שם צריך אנרגיה ולא דיוק.

אני עושה גם לטינו, וזה הסגנון השני שלי. נראה לעין לא מיומנת דומה, אבל העבודה הפוכה: שם הרגליים מובילות ואני כל הזמן בתזוזה.

לטינו: הצד השני שלי

הסגנון השני שאני עושה, ולמי שלא מכיר הוא נראה כמו וריאציה על הראשון. הוא לא.

בלטינו הכוח יוצא מהרגליים: צעד, העברת משקל, סיבוב שלם — והאגן רק מלווה. לכן שם אני דווקא צריכה רצפה: מטר וחצי לא יספיקו, ושטיח הופך ממתנה למכשול.

יש שם גם רגע שאין באתנו: אני מוציאה מישהו מהחבורה לכמה תיבות. אני מובילה, אני בוחרת, וזה נמשך פחות מדקה. מי שלא רוצה מסמן ואני עוברת הלאה.

אם אתם מתלבטים בין השניים — אתנו לחדר קטן ולקהל מעורב, לטינו לחצר ולחבורה שכבר בתנועה.

מה שזה לא

אני לא להקת פולקלור ולא «אווירה מזרחית» בשביל התמונות. זה נומר חשפנות שמדבר בשפת תנועה מזרחית, והכללים אצלי כמו אצל כולן: את המרחק קובעת אני, מגע ביוזמת אורחים אין, ואת הסוף מכריזה אני.

אורחים מחו״ל

חלק גדול מההזמנות שלי הן חבורות שמארחות מישהו מבחוץ, ויש לזה סיבה: ריקוד בטן מוכר בכל העולם, וגם מי שלא מכיר את הארץ מזהה מה הוא רואה.

אני עובדת באנגלית וברוסית, וזה נוח כשחצי מהחדר לא דובר עברית. כתבו לי מראש באיזו שפה מדברים אצלכם ואגיע מוכנה.

ומה שכדאי לומר לאורחים לפני: זה מופע ריקוד, אין מגע ביוזמת האורחים ואין צילום. אלה כללים שלא כולם מכירים מהמדינה שממנה הגיעו, ועדיף שיישמעו מכם בשקט ולא ממני באמצע.

קיץ וחורף

אני אחת הבודדות שאצלה העונה כמעט לא משנה, ויש לזה סיבה מבנית.

אני לא צריכה חצר ולא צריכה מקום גדול, ולכן חורף לא מוריד אותי מהלוח — להפך, סלון סגור עם תאורה נמוכה הוא החדר הכי טוב שלי. בקיץ אפשר גם בחוץ, אבל שם צריך לבדוק רוח: בד משי ברוח מפסיק להיות בד ומתחיל להיות מפרש.

מה שכן משתנה: בקיץ יחפה על אריח חם בחצר זה לא נעים, ואני מבקשת שטח מוצל או מעבר פנימה. זה הפרט היחיד שנוגע לי בעונה.

שאלות שנשאלות לפני

«צריך לדעת לרקוד כדי ליהנות?» לא, ואף אחד לא מוזמן לרקוד באתנו. זה סגנון שמסתכלים עליו, ולא משתתפים בו — בניגוד ללטינו, שבו יש רגע אחד קצר של השתתפות.

«אפשר בלי הסגאט?» אפשר, אבל חבל. הצלצולים הם החלק שהכי הרבה אנשים זוכרים אחר כך, והם גם מה שמבדיל את הנומר מסרטון ביוטיוב.

«יש לנו רק סלון קטן.» זה בסדר גמור, אני הסגנון שדורש הכי פחות רצפה בקטלוג. מה שכן צריך זה שהתקרה מעליי תהיה חופשית.

«החבורה מעורבת ולא כולם ידעו מראש.» אתנו הוא הסגנון הכי נוח למצב הזה. הוא מוכר, לא פונה לאדם מסוים ואפשר לצפות בו מכל זווית בלי להרגיש חובה להגיב.

איפה מזמינים אותי

כל אזור הפעילות. הרבה בראש העין ובסביבתה, שם אתנו מבוקש יותר מבכל מקום אחר, וגם בתל אביב, בבת ים ובנתניה מול אורחים מחו״ל.

המחיר רגיל, והבדים והסגאט כלולים. תשלום במזומן בסוף.