לאפ דאנס בתל אביב

מה זה לאפ דאנס בפועל

לאפ דאנס הוא הפורמט הקרוב ביותר שיש: הרקדנית עובדת מול אדם אחד שיושב על כיסא, במרחק קטן, לאורך שיר או שניים. אין כאן דמות, אין עלילה ואין בנייה ארוכה — יש נוכחות, קצב ומגע עין.

זה בדיוק ההפך מבורלסק, שנבנה לחדר שלם ומרחוק. שני הסגנונות מוזמנים אצלנו הכי הרבה, ולרוב באותו ערב: בורלסק פותח ומכניס את כולם לאווירה, לאפ דאנס הוא הרגע של החתן או של החוגג.

הכלל שחשוב להבין לפני שמזמינים

נאמר בפתיחות, כי זה מה שהכי חשוב בסגנון הזה.

הרקדנית קובעת את המרחק ואת מה שקורה בו, ולא הצופה. היא לא צריכה אישור מאיתנו כדי לעצור, והיא עוצרת בעצמה אם מישהו עובר את הגבול. במקרה כזה המופע נגמר, התשלום נשאר על מקומו, ואותו לקוח לא מקבל הזמנה שנייה.

אנחנו כותבים את זה מראש ולא בשקט, כי מי שמבין את הכלל הזה נהנה מהמופע הרבה יותר. הצופה יושב, נהנה ולא צריך לנחש מה מותר — הרקדנית מובילה, וזה חלק מהמקצוע ולא הגבלה שמישהו הדביק מבחוץ. אותו דבר כתוב גם בשאלות הנפוצות.

למי זה מתאים ולמי פחות

מתאים למסיבת רווקים, לחבורה קטנה וסגורה שכולם בה מכירים זה את זה, ולערב שבו יש חוגג אחד ברור. גם ליום הולדת של גבר, בתנאי שהוא יודע מראש שיהיה מופע.

פחות מתאים לקהל מעורב שלא הכיר קודם, לאירוע חברה ולערב שבו יש בחדר בני זוג. בכל אלה אנחנו נציע בורלסק או פאשן ארוטיקה, לא כי אי אפשר אחרת אלא כי זה פשוט עובד טוב יותר.

ואם החוגג הוא מישהו שלא ידע כלום ולא בחר בזה — עדיף לרמוז לו מראש. הפתעה מלאה בסגנון הזה נגמרת לא פעם במישהו שמתכווץ בכיסא, וזה מבזבז את הערב לכולם.

הכיסא הוא הכלי המרכזי

נשמע טכני, וזה הפרט שהכי משפיע על התוצאה.

מה שצריך: כיסא רגיל, יציב, בלי ידיות ובלי גלגלים. כורסה לא עובדת, כי היא נמוכה ורכה ומבטלת חצי מהתנועות. כיסא משרדי מסתובב זה סיכון ממשי. כיסא אוכל פשוט הוא האידיאלי.

איפה מעמידים אותו: במרכז אזור פנוי, לא צמוד לקיר ולא בפינה. צריך מקום לעבור מסביבו. ריבוע של כשני מטר על שני מטר מספיק בהחלט, וזה נכנס גם בסלון קטן בדירת באוהאוס במרכז תל אביב.

איפה שמים את השאר: כל מי שלא יושב על הכיסא צריך להיות מאחור או בצדדים, לא מולו. זה נשמע מובן מאליו ובפועל כמעט תמיד צריך להזיז אנשים.

כמה זמן זה נמשך

נומר לאפ דאנס בודד הוא שיר אחד עד שניים, כלומר שלוש עד שש דקות. הוא לא אמור להיות ארוך מזה — מה שהופך אותו לחזק זה בדיוק שהוא קצר וממוקד.

בתוך מופע סולו של 45 עד 60 דקות נכנסים בדרך כלל נומר או שניים כאלה, והשאר הוא סגנונות אחרים. מי שרוצה שכל המופע יהיה לאפ דאנס בדרך כלל מגלה באמצע שזה פחות מעניין ממה שחשב, ואנחנו נאמר את זה מראש.

מוזיקה ותאורה

לאפ דאנס עובד על טמפו איטי עד בינוני, לא על מוזיקת מועדון מהירה. אם יש לכם רמקול, שימו את המוזיקה בעוצמה שמאפשרת לשמוע גם צחוק בחדר — קיר של סאונד דווקא מוריד מהאפקט, כי הוא מוחק את השקט שבין הרגעים.

לגבי אור: מנורה צדדית אחת עדיפה על אור ראשי. חושך מוחלט לא עובד — צריך לראות.

במה זה שונה מסגנונות אחרים

מבורלסק — שם מסתכלים, כאן נמצאים בפנים. מפול דאנס — שם צריך עמוד ואקרובטיקה, כאן צריך כיסא בלבד. ממופעי מועדון ומגו-גו — אלה סגנונות לחדר גדול ולחבורה גדולה, ולאפ דאנס הוא ההפך: ככל שהחבורה קטנה יותר, כך הוא חזק יותר.

לכן בחבורה של עשרים איש אנחנו כמעט תמיד נציע לשלב, ולא לבנות את כל הערב סביבו.

מי עושה לאפ דאנס אצלנו

לא כל רקדנית עובדת בפורמט הזה, וזו בחירה שלה ולא שלנו. בקטלוג מסומן אצל מי הוא חלק מהרפרטואר, ואפשר לעבור על כל הרקדניות והסגנונות שלהן ולבחור. אם תעדיפו, פשוט כתבו לנו מי החוגג, כמה אתם ובאיזו שעה, ונציע.

למה זה עובד דווקא כשזה קצר

אחת השאלות שחוזרות אצלנו: אם זה הרגע הכי מבוקש בערב, למה הוא נמשך רק שיר?

התשובה פשוטה ומי שראה מבין אותה מיד. פורמט קרוב מחזיק מתח כל עוד יש בו התקדמות. אחרי ארבע-חמש דקות כל תנועה כבר נראתה, והצופה עובר מלהיות מופתע לצפות מה יהיה הלאה — וזה בדיוק הרגע שבו האפקט נגמר. נומר קצר שנעצר בשיא נשאר בזיכרון, נומר ארוך שנמתח נשכח.

לכן אנחנו בונים ערב כך: בורלסק או סגנון לחדר פותח, לאפ דאנס הוא הנקודה החזקה באמצע, ואחריו חוזרים לחדר. מי שביקש בכל זאת רק לאפ דאנס לאורך שעה בדרך כלל אומר בסוף שהחצי הראשון היה הרבה יותר טוב, ואנחנו מעדיפים לומר את זה לפני.

תפקיד החבורה מסביב

נשמע כמו פרט שולי וזה אחד הדברים שהכי משפיעים על התוצאה.

בפורמט הזה יש אדם אחד בכיסא וכל השאר צופים. מה שהחבורה עושה קובע חצי מהאווירה: קהל שמריע ומגיב נותן לחוגג להיכנס לזה, וקהל ששותק ומסתכל בטלפונים משאיר אותו לבד באמצע החדר. שורה אחת לפני שמתחילים — «כולם מסתכלים, כולם מגיבים» — עושה את ההבדל.

שני דברים שפחות עובדים: אנשים שעומדים ממש מול הכיסא וחוסמים את התנועה, ואנשים שמתקרבים כדי לצלם. שניהם פתירים בעשר שניות אם מסדרים את החדר לפני.

טלפונים וצילום

נאמר במפורש כי זה עולה כמעט בכל ערב. צילום של המופע אסור, וזה לא כלל שהמצאנו לערב הזה — זו עבודתה של אדם, והיא לא הסכימה שהיא תופיע בסרטון של מישהו.

בפועל זה פשוט: טלפונים בכיס בזמן הנומר. אחרי המופע, אם הרקדנית מסכימה, אפשר לשאול אותה לגבי תמונה — חלק מסכימות וחלק לא, וזו החלטה שלה בלבד. מי שמצלם בכל זאת, המופע נעצר.

הצד השני של אותו מטבע: כשאין טלפונים בחדר, האנשים באמת מסתכלים, והערב יוצא טוב יותר. זה נשמע כמו סיסמה ואנחנו רואים את זה כל שבוע.

איפה מזמינים

הכי הרבה בפלורנטין, במרכז תל אביב ובבת ים, כלומר בדיוק שם שבו החבורות צעירות והערב מתחיל מאוחר. אבל הפורמט לא תלוי במקום: הוא צריך כיסא ושני מטר, וזה יש בכל דירה, חדר מלון או צימר.

המחיר זהה בכל האזור ומפורט במחירון. תשלום במזומן בסוף המופע, בלי מקדמה.