סיון דהן

מאיפה זה אצלי

גדלתי על ריקוד בחתונות מרוקאיות, ולמדתי אותו לפני שידעתי שיש כזה מקצוע. זה לא סגנון שבחרתי לקטלוג אלא מה שאני יודעת לעשות מגיל תשע.

ההבדל נשמע קטן ומורגש בחדר. אתנו שנלמד מסרטונים נראה כמו סדרה של תנועות. אתנו שגדלים בתוכו נראה כמו שפה, ואפשר לאלתר בו לפי החדר ולא לפי רשימה.

שמעדאן: מגש הנרות

זה הדבר שאנשים זוכרים מהערב, ולכן נסביר אותו קודם.

שמעדאן הוא מעמד נרות שנישא על הראש. הוא מגיע ממסורת החתונות המצרית והמרוקאית — הרקדנית פותחת את הטקס והמגש דולק על ראשה לאורך כל הנומר. אצלי הוא שוקל כשלושה קילו וחצי, ובו תשעה נרות אמיתיים.

מה שזה דורש מהחדר: תקרה חופשית מעל ראשי, בלי נברשת נמוכה ובלי מאוורר תקרה. ואוויר רגוע — חלון פתוח ברוח מכבה חצי מהנרות בשלושים שניות.

מה שזה דורש ממני: להאט. עם מגש דולק על הראש אי אפשר לזוז מהר, וזה בדיוק מה שהופך את החלק הזה לשקט ביותר בערב. בסלון עם אור כבוי זה נראה אחרת מכל מה שיש בקטלוג.

אם התקרה נמוכה או שיש מאוורר — אני מוותרת על השמעדאן ועובדת עם כנפי איזיס, וזה חלק אחר לגמרי אבל באותו אורך.

סולו דרבוקה: החלק הרועש

ההפך הגמור מהנרות, ובאותו נומר.

סולו דרבוקה הוא קטע שבו התוף מנגן לבד והגוף עונה לו ישירות: כל מכה מקבלת תנועה נפרדת. זה החלק המהיר, החד והכי מדויק, והוא דורש קשב מהחדר — לכן אני שמה אותו אחרי הנרות ולא לפניהם.

הוא גם החלק שהכי טוב עובד על קהל שלא מכיר את הסגנון. אין בו שום דבר שצריך להסביר: התוף מכה, הגוף זז, וזה נקרא מיד.

מה שאני צריכה, וזה מעט

• שני מטר על שניים פנויים — פחות מכל סגנון אחר בקטלוג
• תקרה חופשית, בלי נברשת נמוכה ובלי מאוורר, אם יש שמעדאן
• רצפה קשיחה או שטיח דק; אני רוקדת יחפה
• חלון סגור בזמן הנרות
• חדר עם דלת להתארגנות — הקפטן והתכשיטים לוקחים כרבע שעה

מה שאני לא צריכה: רמקול חזק. חלק מהקצב מגיע ממני — מחגורת המטבעות ומהצלצולים — ולכן רמקול ביתי סביר מספיק לגמרי.

כנפי איזיס: החלופה

כשאין תקרה חופשית, זה מה שבא במקום השמעדאן, וזה לא פרס ניחומים.

כנפי איזיס הן שני מניפי בד ענקיים שנפתחים מהזרועות ומקיפים את כל הגוף. הן ויזואליות מאוד — בחדר קטן זה נראה כאילו התמלא — ודורשות רוחב ולא גובה: שניים וחצי מטר לצדדים ותקרה של שני מטר ארבעים מספיקים.

מה שהן כן דורשות זה שקט מהאוויר. מזגן שמנשב ישר על אזור הריקוד הופך את הכנפיים לבלתי נשלטות, ולכן אני מבקשת לכוון אותו לצד או להנמיך אותו לדקות האלה.

כמה זמן נמשך הנומר

אצלי המבנה קבוע: כעשרים וחמש דקות בפורמט סולו, מחולקות לשלושה חלקים.

פותחת בכניסה איטית עם מטפחות משי, ממשיכה לשמעדאן או לכנפיים — החלק השקט — ומסיימת בסולו דרבוקה. הסדר הזה לא אקראי: הוא מוביל את החדר משקט לרעש ולא הפוך, וזה מה שגורם לסוף להרגיש כמו סוף.

בפורמט ארוך אני מוסיפה החלפת תלבושת בין החלקים, ואז זה כארבעים דקות.

למי זה מתאים

קהל מעורב לוקח את זה הכי טוב, כי הסגנון מוכר מחתונות ומחפלות. אנשים לא צריכים להחליט איך להתייחס למה שהם רואים — הם כבר יודעים.

מצוין ליום הולדת עם חבורה מעורבת, לערב משפחתי מורחב שבו יש גם מבוגרים, ולאירוח אורחים מחו״ל. פחות מתאים למסיבה רועשת שכבר בשיא — שם הנרות פשוט לא ייראו.

מה מבדיל בין מרוקאי למצרי

שאלה שנשמעת אקדמית, ובחדר ההבדל נראה מיד.

הסגנון המצרי, שממנו מגיע רוב מה שמכירים בארץ, בנוי על תנועה רציפה ורכה: הגוף כמעט לא נעצר, והדגש על זרימה. הסגנון המרוקאי חד יותר — יש בו הפסקות, מכות ירך מסומנות והרבה יותר עבודה עם כתפיים.

אני עובדת בעיקר מרוקאי, וזה מה שמתאים לחדר קטן: תנועה מסומנת נקראת גם ממטר וחצי, בעוד שזרימה רכה צריכה מרחק כדי להיראות.

אם ביקשתם משהו רך יותר — אפשר, אני יודעת לעבוד גם ככה. פשוט תגידו מראש, כי זו החלטה שמשנה את כל הנומר ולא רק את המוזיקה.

הצד השני: פאשן

הסגנון השני שלי, ואני עושה אותו כשהחדר לא מתאים לאתנו — תקרה נמוכה, חבורה גדולה או ערב שמבקש משהו קר יותר.

פאשן הוא קו ולא ריבוע: מסלול ישר, עצירות, סיבוב. אין בו אביזרים ואין בו אש, והוא עובד באור חזק יותר. שני הסגנונות שלי כמעט לא נוגעים זה בזה, וזה בכוונה.

ולחבורות גדולות אני עושה גם מועדון, שם צריך שלושה על שלושה מטר ורמקול עם באס.

מה אני מביאה איתי

קפטן רקום, חגורת מטבעות, שמעדאן, כנפי איזיס, מטפחות משי ותכשיטי כסף. הכול שלי, ואין מה לארגן מצידכם חוץ מהחדר.

התלבושת עצמה היא חלק מהמופע ולא אריזה שלו: הרקמה תופסת אור, המטבעות עושות צליל, והכסף מבליט תנועת ידיים. לכן אני מבקשת אור נקודתי ולא פיזור — בתאורה שטוחה חצי מזה נעלם.

ההתארגנות לוקחת כרבע שעה, ואני צריכה חדר עם דלת ומראה. לא פינה מאחורי וילון — עם מגש נרות ותכשיטים זה פשוט לא עובד.

מה אני לא עושה

לא מדליקה נרות בחדר עם וילון קרוב, ילדים או חיה, גם אם מבקשים.

לא נותנת לאף אחד להחזיק את המגש או ללבוש את הכנפיים. זה נשמע כמו כיף ונגמר בשעווה או בקרע.

ואין מגע ביוזמת האורחים — אצלי כמו בכל הקטלוג. בסגנון הזה זה גם פשוט טכנית: כשעל הראש שלי מגש דולק, כל תזוזה לא מתוכננת היא בעיה.

בטיחות: מה שאני עושה עם אש

נרות אמיתיים בסלון זה עניין שצריך להתייחס אליו ברצינות, אז הנה איך זה עובד אצלי.

הנרות מקובעים במעמד ולא עומדים חופשי. אני מדליקה אותם בעצמי אחרי שפיניתי את השטח, ומכבה אותם בעצמי בסוף החלק. אני לא נותנת לאף אחד מהאורחים להחזיק את המגש, גם אם מבקשים — זה נשמע כמו כיף ונגמר בשעווה על הספה במקרה הטוב.

ואם בחדר יש וילון קרוב, ילדים או חיה — אני מוותרת על החלק הזה בלי ויכוח. תגידו לי מראש ואביא כנפיים במקום.

ערים שבהן זה הכי מבוקש

כל אזור הפעילות. הכי הרבה בראש העין, בפתח תקווה, באשדוד ובבאר שבע — שם הסגנון הזה מבוקש יותר מכל מקום אחר.

המחיר רגיל, והשמעדאן, הכנפיים והתלבושת כלולים. תשלום במזומן בסוף.