רותם כספי

שלושים ושש, וזה כתוב בכוונה

ברוב הקטלוגים בתחום הזה כולן בנות עשרים ושתיים עד עשרים ושמונה. אני לא, ולזה יש קהל משלו שיודע בדיוק מה הוא מחפש.

מילף הוא לא סגנון ריקוד אלא סוג של נוכחות. הוא עובד על שליטה בחדר, על קצב איטי ועל ביטחון — דברים שלא נלמדים בשנה ראשונה. ואני גם בגזרה מלאה, כך שאם חיפשתם את שני הדברים ביחד, זה כאן.

מה זה אומר בפועל

שתי הדקות הראשונות אצלי אינן ריקוד בכלל. אני נכנסת, מסתכלת על החדר, מחליטה מי המארח ומי החוגג, ומדברת. זה נשמע כמו עיכוב וזה בדיוק העבודה: אחרי שתי הדקות האלה החדר יודע איך להתנהג, וכל השאר קל.

אחרי זה הנומר עצמו — איטי, במחוך או בחצאית עיפרון, עם מעט תנועה גדולה והרבה עצירות. אני לא ממלאת כל שנייה בתנועה. עצירה של שתי שניות עובדת חזק יותר מסיבוב.

הרגע שהכי מצליח אצלי הוא כשהחדר צוחק בהתחלה ואז מפסיק. זה קורה כמעט תמיד, ואני יודעת מתי הוא מגיע.

למה זה עובד דווקא בחבורה קטנה

בין ארבעה לשמונה אנשים. זה לא מגבלה אלא הנקודה: בחדר קטן כולם באותה שיחה, וזה בדיוק מה שהסגנון הזה צריך.

בחבורה של עשרים אין למי להסתכל בעיניים, והנומר האיטי נבלע ברעש. אם אתם עשרים איש, קחו גו גו או מועדון — אני לא אתן שם את מה שאני יודעת לתת.

פטיש-גלאם: מה זה ומה זה לא

הסגנון השני שלי הוא פטיש גלאם, וכאן חשוב להיות מדויקת.

זה סגנון ויזואלי: לטקס, עור, עקב גבוה, אור נקודתי קשה. הוא בנוי על מרחק ועל שליטה, לא על סשן ולא על מגע. הגבולות שם זהים בדיוק לכל סגנון אחר אצלי ובקטלוג כולו, ותוספת כסף לא משנה אותם.

מה שכן צריך לדעת מראש: לטקס לוקח כעשרים דקות ללבוש, אני צריכה חדר עם דלת ואבקה, ואי אפשר לעשות אותו ליד בריכה או במקום עם שמן וקרם. אם ביקשתם לטקס, תנו לי חצי שעה לפני השעה שנקבעה.

מה אני מביאה ומה לא

מביאה: חליפת לטקס, מחוך, חצאית עיפרון, כפפות עור, עקב פלטפורמה ומשקפי קריאה. הכול שלי, ולכל סגנון סט משלו.

לא מביאה: אביזרים שאינם חלק מהמופע. מי שמצפה לתוספות מעבר לריקוד — אני אומרת את זה עכשיו ולא בדלת, כדי שאף אחד לא יבזבז ערב.

ומשקפי הקריאה הם לא בדיחה. בסגנון «מנהלת» הם הפריט שהחדר מזהה ראשון, והם עושים חצי מהעבודה בשלושים השניות הראשונות.

מלון: למה זה החדר הכי נכון לי

חדר מלון קטן, המיטה במרכז, ואין איפה לפזר קהל. לרוב הסגנונות זו מגבלה, לי זה יתרון.

כל מה שאני עושה בנוי על מרחק קצר ועל קשר עין, ולא על תנועה רחבה. בחדר של שלושה על ארבעה מטר אין למי ללכת לאיבוד: אדם אחד או זוג, שתי מנורות לילה במקום אור תקרה, וזהו.

מה שכן צריך לסדר: מספר החדר נמסר בשלב האישור ולא בהודעה הראשונה, ואם המעלית דורשת כרטיס — מישהו יורד לפגוש. פרטים נוספים בעמוד ההזמנה למלון.

חדר מעורב: איך אני עובדת בו

קורה יותר ממה שנדמה — יום הולדת עם בני זוג, ערב חברה, חבורה שחציה לא בחרה להיות שם.

מה שאני עושה: לא מוציאה אף אחד למרכז, לא פונה לאדם מסוים ולא מבקשת תגובה. הנומר עובד מהמרחק, אפשר לצפות בו ואפשר להמשיך לדבר. זה בדיוק ההפך מלאפ דאנס, וזו הסיבה שבחדר כזה מזמינים אותי ולא אותו.

מה שאני מבקשת מכם: לומר לי מראש שהחדר מעורב. זה משנה את סדר הקטעים ואת הבחירה בין שני הסגנונות שלי, ואני מעדיפה לדעת בהודעה ולא להבין בשנייה הראשונה.

מה אני מבקשת מהחדר

שניים וחצי על שניים וחצי מטר, רצפה קשיחה, כיסא יציב בלי ידיות, וחדר עם דלת להתארגנות.

ואור נמוך מהצד. בפטיש-גלאם דווקא ההפך — שם אני מעדיפה מקור אור אחד חזק וממוקד, ולא פיזור. אם תגידו לי מראש איזה סגנון, אני אגיד מה לעשות עם התאורה.

דואט: אני החצי האיטי

בפורמט זוגי אני עובדת אחרת, ושווה לדעת איך.

שתי רקדניות באותו סגנון זה כפילות. מה שעובד זה ניגוד: אחת אנרגטית שמחזיקה את החדר, ואני שמורידה את הקצב ומרכזת את תשומת הלב. החדר מקבל שני מצבים במקום אחד חזק יותר.

בחבורה של שנים עשר ומעלה זה הפתרון הנכון אליי — לבד שם אני נבלעת, ובזוג דווקא מרוויחה. את החלוקה הזאת אנחנו סוגרים מראש בהתכתבות, לא באלתור בערב עצמו.

ההזמנה: מה כדאי לכתוב

ארבעה פרטים ואני יודעת מה להביא: כמה אתם, מלון או בית, מעורב או לא, ואיזה משני הסגנונות אתם רוצים.

אם לא בטוחים בין מילף לפטיש-גלאם — תכתבו את האווירה שאתם מדמיינים במילים שלכם, ואני אגיד מה מתאים. ההבדל ביניהם גדול: הראשון חם ועובד על שיחה, השני קר ועובד על מרחק.

ואם ביקשתם לטקס — חצי שעה לפני, חדר עם דלת ואבקה. זה הפרט היחיד בהזמנה שלי שאי אפשר לדחוס.

שאלות שלא נעים לשאול

אני מעדיפה לענות עליהן כאן, כדי שלא ייתקעו באמצע התכתבות.

«את באמת בת שלושים ושש?» כן. הגיל כתוב כי הוא חלק ממה שמזמינים, לא למרות.

«מה בדיוק כלול?» מופע ריקוד, עשרים עד ארבעים דקות לפי הפורמט. אין מגע ביוזמת האורחים, אין צילום, ואין שום דבר מעבר לזה. תוספת כסף לא פותחת שום דלת, וזה לא עניין של סכום.

«אפשר בלי החלק של השיחה בהתחלה?» אפשר, אבל לא כדאי. בלי שתי הדקות האלה החדר נשאר מכווץ, והנומר האיטי לא עובד. אם אתם רוצים להתחיל ישר בריקוד — עדיף סגנון אחר ובחורה אחרת, ואני אגיד את זה בהודעה.

«אנחנו לא בטוחים שזה מתאים לנו.» תכתבו מה מדאיג אתכם. ברוב המקרים מסתבר שדווקא מתאים, ובחלק מהמקרים אני אגיד לכם בעצמי לקחת מישהי אחרת.

למה שתי הדקות הראשונות חשובות

אנשים לפעמים מתפלאים שאני מדברת לפני שאני רוקדת. אז הסבר קצר.

בחדר קטן, ובעיקר כשיש חוגג אחד שכולם מסתכלים עליו, יש רגע של חוסר ודאות: אף אחד לא יודע איך להתנהג. אם אני מתחילה לרקוד לתוך הרגע הזה, החדר נשאר מכווץ עד הסוף.

שתי דקות של שיחה פותרות את זה לגמרי. אני שואלת מי החוגג, מי הביא אותו, מה מותר ומה לא — וכשהמוזיקה מתחילה כולם כבר יודעים איפה הם. אחר כך אפשר לעבוד לאט, וזה כל הסגנון.

אזורים ומקומות

כל אזור הפעילות. הכי הרבה בתל אביב, ברמת גן ובהרצליה, וגם במלונות — חדר מלון הוא חלל שמתאים לי במיוחד, כי הוא קטן ומרוכז.

המחיר כמו בכל הקטלוג. תשלום במזומן בסוף הערב, בלי מקדמה.