לנה הופמן

איך נראה מופע שלי

גדלתי על היפ-הופ, והסטריפטיז שלי הוא כוריאוגרפיה אמיתית עם שכבה ארוטית מעליה — לא ההפך. זה נשמע כמו הבדל קטן, ורואים אותו מיד: אצלי יש צעדים שנלמדו, ולא תנועות שהומצאו במקום.

אני עושה technical twerk — שליטה על בידוד שרירים בארבע מהירויות שונות. זה מה שמפריד בין מה שאני עושה לבין מה שרואים בסרטונים, ומי שמבין בתנועה רואה את זה בשלוש שניות.

הקו המועדוני שלי אנרגטי ועובד עם החדר. אני מסתובבת, מסתכלת, מגיבה למי שמגיב. זה מופע שאנשים מדברים עליו אחר כך, ולא מופע שצופים בו בשקט.

למי אני הכי מתאימה

מסיבת רווקים של חבורה צעירה. שם אני בבית, וככל שיותר רעש כך אני עובדת טוב יותר.

מסיבות בלופטים, ערבים עירוניים, יום הולדת של מישהו בשנות העשרים. וגם אירוע חברה צעיר — בגרסה נקייה זה נראה כמו מופע ריקוד ואפשר להראות אותו לכולם.

למי אני פחות מתאימה: ערב שקט לשניים או חדר שמחפש מתח איטי. שם אני מיותרת, ואגיד לכם את זה מראש.

איפה זה עובד הכי טוב

שלושה מטר ורצפה קשה. לופטים, סלונים גדולים, גגות. אני לא צריכה תקרה גבוהה ולא ציוד מיוחד, וזה עושה אותי אחת הקלות להזמנה.

עובדת בפלורנטין, לב העיר, רמת גן, בת ים, חולון וראשון לציון. גם לצימרים ולגגות.

מה אני לא עושה

לא עובדת על שטיח. בידוד שרירים דורש אחיזה ברצפה, ועל שטיח עבה חצי מהתנועה פשוט לא קורה.

לא נוגעים בי בלי הזמנה, וזה חשוב אצלי במיוחד — מופע אנרגטי מבלבל אנשים ולפעמים גורם להם לחשוב שהכל פתוח. אני מחליטה מתי ועם מי יש אינטראקציה.

לא מצלמים. המופע נגמר כשהוא נגמר, בלי המשך.

איך הגעתי לזה

ריקוד מגיל אחת עשרה, בעיקר בקבוצות רחוב. שנתיים רקדתי בהרכב שהופיע בפסטיבלים, ובגיל עשרים הבנתי שזה לא מפרנס ושאני לא רוצה ללמד ילדים.

למופעים פרטיים הגעתי דרך חברה שכבר עבדה בזה. בהתחלה הייתי בטוחה שאצטרך לוותר על הכוריאוגרפיה ולעשות משהו גנרי, ומהר מאוד גיליתי שההפך — שדווקא זה מה שמבדיל אותי.

אני עשרים וארבע, מזה ארבע שנים במופעים. עדיין מתאמנת שלוש פעמים בשבוע, כי בידוד שרירים נעלם מהר בלי עבודה.

מה אני מביאה ומה צריך מכם

שתי תלבושות, נעליים והמוזיקה — hip-hop, trap, R&B. אני מביאה פלייליסט משלי, ואפשר לבקש רצועות מראש.

ממכם: שלושה מטר, רצפה קשה ורמקול נורמלי. אצלי הרמקול חשוב, כי כל התנועה בנויה על הביט.

ואור. לא חושך — היפ-הופ נראה טוב כשרואים את הדיוק, ובחושך הכל מתמזג.

טעויות שאנשים עושים כשמזמינים אותי

שטיח בסלון. הכי נפוץ, ואם תגידו מראש אני אבנה מופע שלא צריך רצפה.

רמקול חלש. בלי ביט נורמלי כל הכוריאוגרפיה מתפרקת.

מכבים את כל האורות. אצלי לא צריך. בחושך לא רואים את הדיוק, וזה כל העניין.

חושבים שאני שיעור ריקוד. אני מושכת מישהו לרגע, וזה חלק מהמופע. לרקוד עם כל החדר אני לא באה.

מה אני שואלת אתכם לפני שאני מאשרת

רצפה או שטיח. השאלה הראשונה שלי, כי מזה תלוי חצי מהתוכנית.

איזה רמקול. השנייה, ואצלי היא חשובה יותר מאשר אצל רוב הבנות.

כמה אתם ובני כמה. אני עובדת הכי טוב מול חבורה צעירה, ופחות טוב מול קהל שבא לצפות בשקט.

רוצים אינטראקציה או לא. יש חדרים שמעדיפים לצפות, ואני מתאימה את המופע בהתאם.

מה קורה מרגע שסיכמנו ועד שאני בדלת

אחרי שסגרנו אתם מקבלים שעה, בקשה לגבי רצפה ורמקול, וזהו. אני מהפחות דורשניות בגלריה.

ביום עצמו אני כותבת כשאני יוצאת, בדרך כלל עשרים דקות לפני. מגיעה לבושה רגיל עם תיק קטן.

מחליפה בשתי דקות ומתחילה. בסוף מתלבשת, מקבלת תשלום ויוצאת — אני לא נשארת לערב, וזה נכון אצל כולנו.

מה כלול ומה לא

במחיר: המופע, התלבושת שבחרתם, המוזיקה והנסיעה בגוש דן. בלי תוספת על תחפושת ובלי דמי שירות.

מה שלא: רמקול, תאורה ורצפה. אם אין רמקול — אפשר לשכור בזול, וזה משנה יותר מכל דבר אחר שתעשו לקראת הערב.

מה זה בעצם technical twerk

אני נשאלת על זה הרבה, ולרוב בנימה של «זה לא סתם?».

לא. הבסיס הוא בידוד — היכולת להזיז קבוצת שרירים אחת בזמן ששאר הגוף עומד. בלי זה יוצאת תנועה שלמה של האגן, וזה נראה גס ולא מרשים. עם זה יוצאת שליטה, ואפשר לעבוד בארבע מהירויות שונות על אותו ביט: איטי מאוד, על הביט, כפול, ובקיצור חד.

הרבה מהמאמץ הוא דווקא בליבה ובירכיים ולא במה שרואים. זו הסיבה שאני מתאמנת שלוש פעמים בשבוע ולא סומכת על זה שזה יישאר.

וזה גם למה אני שואלת על הרצפה: בידוד דורש אחיזה יציבה. על שטיח עבה הרגליים שוקעות מעט, האחיזה נעלמת, ובמקום שליטה יוצאת תנועה מרוחה.

מתי עדיף לכם מישהי אחרת

אם הערב שקט, אינטימי או פרמיום — לא אני. אני אציע מיכל רוזן לקצב איטי, שירה ליאון לקו אלגנטי, או תמר גולד למשהו קרוב.

ואם אהבתם את הרעיון של ריקוד אמיתי אבל רוצים סגנון אחר — יוניט דרור בלטינו ותלה דוריאן במזרחי עובדות מאותו מקום.

למה אני עדיין מתאמנת שלוש פעמים בשבוע

אנשים מניחים שמי שרוקד מגיל אחת עשרה כבר לא צריך להתאמן, ושהגוף פשוט זוכר. עם היפ-הופ זה לא עובד ככה.

בידוד שרירים הוא מיומנות שנשענת על שליטה עדינה מאוד, והיא נעלמת מהר. חודש בלי עבודה, והמעברים בין המהירויות מתחילים להיות מרוחים במקום חדים. אני מרגישה את זה לפני שמישהו אחר רואה, אבל בערב טוב ההבדל הזה בדיוק הוא מה שמפריד בין מופע שזוכרים לבין מופע שהיה בסדר.

יש לזה גם צד פשוט יותר: המופע שלי פיזי, ואני עושה אותו ארבעים וחמש דקות ברצף. בלי כושר אני מגיעה לדקה שלושים ומתחילה לחסוך בתנועה, ואת זה רואים.

איך להזמין אותי

שם, שעה, כתובת, כמה אורחים, ורצפה או שטיח.

מחיר רגיל ובלי מקדמה. את כל הגלריה רואים כאן. ואם אתם לא בטוחים לגבי הרצפה — שלחו תמונה של החדר, אני עונה תוך דקה ומגיעה מוכנה במקום לאלתר במקום.

ואם אתם מתלבטים בין הסגנונות — תכתבו לי כמה אתם, בני כמה, ומה מתוכנן לערב. אני עונה תוך דקות ואומרת בכנות אם הקו שלי מתאים לחדר הזה או שעדיף לכם מישהי אחרת. זה קורה אצלי כמעט כל שבוע ואף אחד לא נעלב מזה.